“היתה לי השכלה נוראית. הלכתי לבית ספר של מורים מופרעים רגשית.” – וודי אלן.
השנה היא 1854 והמקום מישיגן, ארה”ב. 12 שבועות. זה בדיוק הזמן שהספיק להעיף את אחד מילדי בית הספר המקומי לאחר שמורתו טענה שהוא היפרקטיבי, מוסח בקלות, מבולגן ו’קשה’. היא היתה חסרת כל תקווה לגביו ועל כן נאלצה אימו, שהיתה מורה בעצמה, למשוך אותו מבית הספר ולנסות ללמדו בעצמה בבית. כבר בגיל 11 הוא הראה רעב אימתני לידע כשהיה בולס ערימות של ספרים במגוון רחב מאוד של תחומים וכך החל בעצם תהליך ארוך וממושך של לימוד עצמי.
כבר שנה לאחר מכן פתח הילד את העסק הראשון שלו כשניצל את גישתו למכונת הכתיבה בתחנת הרכבת ויצר עיתון קצר מאוד בן כמה מאמרים אותו החל למכור לנוסעי הרכבת. העיתון הפך מהר מאוד ללהיט בקרב הנוסעים והיה למעשה הניצוץ הראשוני בדרך לשרשרת ארוכה מאוד של רעיונות ונסיונות יזמות מוצלחים. פסיכיאטרים מודים שככל הנראה ילד זה היה מאובחן כיום ללא מחשבה שניה בהפרעת קשב וריכוז (ADHD) וסביר להניח שהיה מואבס מדי יום ברייטלין.
מזל גדול יש לנו. הילד עליו אני מדבר הוא לא אחר מאשר גדול הממציאים תומאס אלוה אדיסון, זה שרשם 1,093 פטנטים שונים ומופלאים – החל מהפונוגרף, הנורה החשמלית, מצלמת הקולנוע ועד למערכת הטלגרף האוטומטית, הסטנסיל, שפופרת הטלפון ועוד רבים אחרים. כשעבד על הנורה החשמלית, סיפר אדיסון שניסה 3,000 תיאוריות שונות ולא פחות מ6,000 חומרים מהצומח עד שמצא כי חוט במבוק מפוח נשרף באיטיות מספקת בואקום כדי להפיק יותר מ1,200 שעות של אור.
באיזה שלב אתם הייתם פורשים? 
הפרעות קשב וריכוז ADD ו- ADHD
“משהו מעט עצר אותי בבית הספר. כל דבר שאינו מעניין אותי, אין באפשרותי אפילו להעמיד פנים שהוא כן.” – קוונטין טרנטינו.
כל אחד מאיתנו נתקל מדי פעם בילדים שאינם מסוגלים לשבת בשקט, שאינם מקשיבים ואינם מסוגלים למלא אחר הוראות בלי קשר עד כמה מדויקות הן. הם מדברים המון, מקפצים ממקום למקום ומשום מה אף פעם לא מצליחים לשבת ולסיים את שיעורי הבית בזמן. לעיתים קרובות מאוד אותם ילדים מתוייגים כמופרעים או לא מחונכים – אך רחוק הדבר מלהיות נכון.
בעוד מרבית האנשים מדמיינים את אותו ילד אנרגטי ומפוזר כשהם חושבים על הפרעות קשב וריכוז, התנהגות זו היא למעשה רק צדו האחד של המטבע. הגדרה מדויקת יותר לADHD תהיה לא חוסר ריכוז אלא חוסר סלקציה בריכוז. מוחו של ילד עם ADHD לא מאפשר לו להתרכז כמעט כלל בכל דבר שאינו מעניין אותו אך הוא נכנס למצב מתקדם ועמוק מאוד של ריכוז (היפרפוקוס) ברגע שמשהו מושך את תשומת ליבו ומעורר בו עניין.
ADHD מופיע בדרך כלל מוקדם מאוד בילדות ומלווה את הילד לשארית חייו, כשרמת ההיפרקטיביות במרבית המקרים פוחתת עד נעלמת עם ההתבגרות. ישנן הערכות כיום כי ADHD נפוץ ברמות שונות במשהו כמו 10 עד 20 אחוז מאוכלוסיית הגברים (תלוי באיזור הגיאוגרפי) וכרבע מכך אצל נשים. מספרים גבוהים אלה גורמים לי לשאול עצמי שוב ושוב מדוע דפוס התנהגות זה כל כך נפוץ והאם יש כאן מעבר למה שהנחנו עד היום.
הייתכן כי סט התכונות המאובחן כיום כבעיית קשב וריכוז נותן יתרונות מסויימים לאוכלוסיות מסוימות? הייתכן כי תחת הסביבה הנכונה ADHD נותן לנושאיו יתרון עצום על מתחריהם היותר ‘נורמלים’? הייתכן כי הבעיה כלל אינה במוחם של אותם ילדים נמרצים אלא במבנה מערכת החינוך המודרנית? המדע האחרון בתחום בהחלט נותן לנו סיבות טובות להאמין שכן. ישנן לא מעט ‘מחלות’ גנטיות שהן בסך הכל מכאניזם השרדותי, נצר לאבולוציה רבת שנים. אנמיה חרמשית או G6PD לדוגמא אמנם מעיקים או אפילו מונעים מכם את תענוג הפול המצרי בכמון – אך תופעות גנטיות אלה הפחיתו משמעותית את סיכוייכם לחטוף מלריה קטלנית באיזורי עיראק או אפריקה מוכי הגורל של אבותינו.
יש לנו סיבות לא רעות להאמין כי אלה הנושאים על גבם את מטען הADHD הם למעשה צאצאים לבני אדם מוצלחים במיוחד, נצר לתקופת זהב רוויות טסטוסטרון עסיסי וכולסטרול נהדר מהחי. אך לפני שנתקדם הלאה – אני רוצה שנעיף מבט חטוף בסימפטומים השונים המאפיינים את מה שאנו מכנים כיום כהפרעות קשב וריכוז.
סימפטומים וסימנים של הפרעת קשב וריכוז: מה זה בדיוק ADHD?
Attention Deficit Disorder או ADD הוא למעשה Attention Deficit Hyperactive Disorder או ADHD ללא סימני ההיפרקטיביות (H). המון ילדים המאובחנים בADHD מאבדים מההיפרקטיביות עם השנים ‘ומסיימים’ כ-ADD. סך הכל מדובר על אותה תופעה. סימניה הנפוצים:
***
• קושי במתן תשומת לב לפרטים ונטייה לעשות טעויות חסרות אחריות בבית הספר, הסחת דעת בקלות וקושי רב לשמור על ריכוז בדברים משעממים או החוזרים על עצמם בלי קשר לכמה הם מנסים. משתעממים מהר מאוד מדברים רוטינים.
• היפרקטיביות, אלה עם ADHD נוגעים ומשחקים בכל דבר הנראה לעין ונראים תזזיתיים כאילו מחובר להם מנוע בטוסיק. מתפתלים במקום כשמתבקשים לשבת במקום בעוד ילדים עם ADD רגיל יכולים להיראות נטולי מוטיבציה ומעופפים בעוד אלפי מחשבות מרוצצות במוחם. אצל מבוגרים זה בא לידי ביטוח כתחושת חוסר מנוחה וקושי תעסוקתי בכל דבר הכרוך בישיבה ממושכת.
• היפרפוקוס – ריכוז עמוק ביותר המלווה בהנאה כשמתעסקים במשהו המעורר עניין, הנאה או ריגוש. לעיתים נראה כאילו הם חולמים בהקיץ או ‘בעולם משלהם’ במצב הזה.
• אימפולסיביות ויכולת שליטה עצמית ירודה, ‘פיוז קצר’, פועלים לפני שהם חושבים, קושי בדחיית סיפוקים. לעיתים אגרסיביים או מתפרצים בזעם.
• חוסר סובלנות.
• התנהגות נלהבת. לעיתים רחוקות אנשים משעממים. תחומי עניין נרחבים מאוד ובעלי אישיות ‘חיה’. כשמשהו מעניין אותם קשה מאוד להסיח את דעתם, במיוחד אם הפעילות אינטרקטיבית ודורשת מהילד עבודה עם הידיים.
• תחושה חזקה של אינדיבידואליזם ועצמאות אישית.
• ביצועים תלויים ברמת העניין שאותה משימה מעוררת.
• ספונטניות וגמישות.
• קושי רב ‘לשבת בשקט’, הרבה פעמים קמים מהמושב כשמצופה מהם לשבת.
• לעיתים מרגיש כאילו אינם מקשיבים.
• נטייה להתמכרויות.
• אובר-מגיבים רגשית ובעלי מצבי רוח.
• דיבור נונסטופ.
• קושי לעקוב אחר כיוונים והוראות ובעייתיות בזכרון פרטים.
• קושי רב בקביעה-מראש, תכנון וסיום משימות כמו פרויקטים או שיעורי בית. דחיית משימות נפוצה מאוד.
• נטייה גבוהה מאוד לקחת סיכונים.
• יצירתיות, המוח לעולם אינו שקט ותמיד מזפזפ בין מחשבות ורעיונות.
• הרגלי עבודה לא מאורגנים.
• שכחה במשימות יומיומיות (פגישות עבודה, שיעורי בית, דדליינים וכו’).
• נסיון לעשות יותר מדבר אחד באותו זמן וקפיצה מפעילות אחת לאחרת כשמאבדים עניין.
• ציונים נמוכים בבית הספר.
• חוסר ‘מעצורים’ חברתיים או ‘חוסר טאקט’, אומרים את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון, מפריעים לאנשים בשיחות, פולשים למרחב של אנשים אחרים ושואלים שאלות לא רלוונטיות או יותר מדי אישיות.
• איבוד חפצים (צעצועים, שיעורי בית, פלאפון, ארנק וכו’).
***
רגע אחד! “אבל רגב! כל התכונות שציינת אופייניות מאוד ל..” נכון מאוד – ילדים. אמנם ילדים עם ADHD לרוב מקפצים ממקום למקום, מטפסים על רהיטים ומתקשים לשבת במקום – אך אל תמהרו להסיק כי גם לכם או לבנכם יש ADHD. כפי ששמתם לב, התכונות שציינתי אופייניות מאוד לילדים בכלל ולעיתים קשה להבחין בין התופעה לבין ‘התנהגות ילד’ נורמלית. ילד בריא אמור להראות מידה מסוימת של חוסר קשב, אימפולסיביות והיפרקטיביות בזמן זה או אחר.
זה נורמלי לחלוטין לילדים, במיוחד בגילאי הגן והכיתות המוקדמות, להיות בעלי טווח קשב קצר ולקפץ בין פעילויות מהר מאוד. ילדים צעירים הם טבעית נמרצים מאוד ולרוב מעייפים את הוריהם הרבה לפני שהם בעצמם עייפים. רק מפני שילד מראה רמת פעילות גבוהה לא אומר שהוא יהיה מאובחן בADHD. כנ”ל גם לגבי ילדים עם בעיות בבית הספר אך כאלה המסתדרים נהדר בבית. סיכוי לא רע שהם מתמודדים עם משהו אחר (צבעי מאכל במזון? פחמימות וסוכרים מעובדים?).
ברגע שהילד מראה רמות גבוהות של התכונות הללו (היוצרות טבעית בעיות בבית הספר) – אז הוא בדרך כלל מגיע לאבחון קשב וריכוז. הילד יקבל אבחון חיובי רק אם מופיעים אצלו הסימנים בתכיפות גבוהה, לפחות חצי שנה רצוף – וביותר ממקום אחד (בית/בית ספר/חברים). גם הרמה משתנה כמובן – המון ילדים חיים ‘מתחת לרדאר’ ולא ניגשים לאבחון כלל בעוד הסימפטומים אצל אחרים כל כך חזקים שהם נאלצים לנשור מהמערכת.
חלקם מפתחים חרדות או דכאון בבגרות, לא מן הנמנע שכתוצאה מהחוויה הטראומטית של תיוג ממושך או ‘טיפול קשב וריכוז’ תרופתי קבוע בילדות. אבחון מוטעה גם הוא נפוץ, כשלעיתים פסיכיאטרים מאבחנים ילד עם ADHD כשבפועל יש לו משהו אחר עם סימפטומים דומים – הפרעת התנהגות או התנגדות, חרדה, דכאון, מאניה-דפרסיה או לקויות למידה או אפילו סתם חוויות טראומטיות (גירושין, מעבר דירה, מוות וכו’) שהותירו חותם רגשי.
גם מצבים רפואיים כמו אפילפסיה, בעיות נוירולוגיות או אפילו בעיות בבלוטת התריס יכולות לבוא בחפיפה עם כמה מהסימפטומים. ילדים ‘מעופפים’ ללא סימפטומים של היפרקטיביות ואימפולסיביות לרוב יוצאים בזול יחסית לילדים אחרים עם ADHD, שכן אינם מפריעים לשאר הכיתה – אך להתנהגותם יש השלכות והיא לא מעט מביאה אותם למצבים לא נעימים עם מורים או הורים בגלל שאינם עוקבים אחר הוראות ולא מסתדרים כל כך עם מטלות בית הספר.
לרוב אלה הנטיות האימפולסיביות כמו הטיפוס המסוכן או ההערה הלא מצונזרת שמכניסות אותם לבעיות גם כילדים וגם כבוגרים, אך מעבר לאימפולסיביות קשה להם מאוד לשבת בשקט כשכל מה שהגוף שלהם רוצה זה לרוץ, לשחק, ליצור, להתנסות ולהנות. לפעמים מרגיש כאילו תבנית החברה המודרנית נוקשה וישובה מדי עבורם. הדבר המעניין הוא – ועליו נדסקס לא מעט לאורך המאמר – הוא שADHD יכול לשמש בתור ‘מאיץ-ביצועים’.
זו טעות נפוצה לחשוב שאנשים עם הפרעת קשב וריכוז אינם מסוגלים להתרכז. בעוד מרבית האנשים מסוגלים לשמור על מידת קשב כלשהי בנושאים שאינם מעניינים אותם (נאמר 20 אחוז, בשביל הדוגמא) ומידה גבוהה יותר כמשהו כן מעניין אותם (נאמר 80 אחוז) – אנשים עם ADHD בדרך כלל אינם מסוגלים לשמור על קשב כלל בנושאים משעממים (קרוב ל0%) אך לא מסוגלים לצאת מפוקוס כשמשהו מעורר אצלם עניין (100 אחוז, ‘היפרפוקוס’). בכך הם מסוגלים להתרכז ולעבוד נונסטופ למשך שעות ארוכות כשהם מתלהבים ממשהו, מה שיכול להסביר את רצף המחקרים שהתפרסמו בJournal of the American Medical Association מצאו כי שליש מהמבוגרים עם ADHD הופכים ליזמים כבר בגילאי השלושים, מספרים גבוהים משמעותית מהנורמה.
אחד המפורסמים מהם הוא דיוויד נילמן, הבעלים של חברת התעופה JetBlue שפתוח מאוד לגבי הADHD שלו ונהג לדסקס על כך לא מעט בראיונותיו. אני חושב גם כי הקלישאה ‘כל המטורפים גאונים’ גם היא איכשהו קשורה. אנשים עם ADHD מראים רמות יצירתיות אמנתיות ואינטלקטואליות בלתי רגילות. “בכרטיס האישי שלי תמיד היה כתוב שאני מסיים ראשון ואז מפריע לכל שאר התלמידים’ מספר לא אחר מאשר ג’ים קארי שאובחן בADHD והיה לילד חסר מנוח. המורים כל כך התייאשו ממעשי הליצנות שלו שאישרו לו לבצע סטנד-אפ לכיתה בסוף השיעור במידה והיה שקט לאורכו. “אני כמו חיה כלואה” הוא מספר – “אני ער כל הלילה והולך סביב הסלון, קשה לי להירגע ממה שאני עושה.”
יש הבדל בין נשים לגברים? כמו שכבר ציינתי – ADHD נפוץ פי ארבע אצל גברים מאשר נשים, וחשוב לציין שהוא גם מתבטא בצורה יחסית שונה אצל כל אחד מהם – הבנים נוטים להיות יותר היפראקטיביים בעוד הבנות נוטות להיות יותר ‘מעופפות’ ושקטות.
***
כעת כשהצלחתי לצייר בדמיונכם את הפרופיל הטיפוסי של ילד עם ADHD, לא קשה להבין מדוע סביבת בית הספר לא מתאימה לו במיוחד. ישיבה סטטית, שמירה על ריכוז בשיעורים משעממים ומעקב אחר הוראות – כל אלה קשים עבור ילד כזה פי עשרה ולא בגלל שאינו רוצים מספיק, אלא מפני שהחיווט הסינפטי במוחו פשוט לא מאפשר לו. הוא מתוכנת מעט אחרת. לבקש מילד כזה לשבת בשקט ולהקשיב זה כמו לבקש מילד נמוך קומה לקפוץ ולהגיע לתקרה.
ציידים בעולם חקלאי?
“אני מעדיף לסווג הפרעת קשב וריכוז כהפרעת עודף קשב וריכוז. הכל פשוט כל כך מעניין באופן מדהים באותו הזמן.” – פרנק קופולה.
חשוב לזכור כי בני אדם התפתחו לאורך מליוני שנים כציידים-לקטים. לפני איפושהו בין 10 ל20 אלף שנה, הרף עין בקנה מידה אבולוציוני, החלו בני האדם להראות סימנים ראשונים של חקלאות וחברות מיושבות. אוכלוסייתנו התפשטה במהירות ובאותן שנים החל האדם לשנות את אורח חייו מכזה של תנועה מתמדת בחיפוש אחר מזון ומים – לכזה הכרוך ביישוב סטטי של איזורים לצורך חקלאות. אמנם קהילות ציידים-לקטים המשיכו באורח חייהם המסורתי היכן שהיה שפע של צמחיה, חיות גדולות וצפיפות אוכלוסין נמוכה – אך מהר מאוד הצטרפו כמעט כולם אל המהפכה וכיום רוב העולם חי בצורה מיושבת.
בשנת 1978 הגיע תום הארטמן עם תיאוריית הצייד-חקלאי והסכים עם המדע הקונבנציונאלי בכך שהתופעה גנטית – אך טען כי היא רחוקה מלהיות מחלה אלא אוסף תכונות בעלות יתרון השרדותי יקר מפז והסתגלות גנטית צפויה לאורח החיים של האדם כצייד. הרעיון שהציע הוא שאותן תכונות המיוחסות להפרעות קשב וריכוז – כמו אימפולסיביות, היפרקטיביות, הסטת תשומת הלב במהירות וחיפוש ריגושים – הן למעשה תכונות שעזרו להשרדות אבות אבותינו בסביבה הקשה והלא צפויה שלפני המהפכה החקלאית – אך גורמות לקושי רב בתפקוד בסביבה חקלאית החוזרת על עצמה והמאורגנת של ימינו. הארטמן הספיק אפילו להקים את ‘בית הספר לציידים’ המתמחה בחינוך ילדים עם ADHD.
בספרו ADD: A Different Perception הוא טוען כי נטייתם של ADHDים להתרכז כל רגע במשהו אחר עזרה לצייד לנטר את סביבתו באופן קבוע ומציע כי האימפולסיביות יחד עם חוסר יכולתם לתכנן דברים מראש עזרה לצייד לזרוק את עצמו אל המרדף בהחלטה של רגע. הוא מעלה את הרעיון כי תחושת זמן מעוותת הופכת אותם לגמישים ושחוסר העייפות המאפיין אותם עזר לצייד לשמור על תפוקת מאמץ ארוכה כשהוא ‘חם על הזנב של משהו’ (היפרפוקוס). שלבו זאת יחד עם תחושת עצמאות גבוהה, קושי לקבל סמכות, חיפוש ריגושים תמידי ונכונות לקחת סיכונים – ויש סיכוי שתקבלו צייד נהדר.
הציידים תחרותיים, לוקחים סיכונים, חוקרים, יצירתיים, רגישים מאוד לגירויים, עצמאיים, אימפולסיביים, היפרקטיביים, לומדים דרך נסיון ואינטואיציה ומעבירים את הריכוז מדבר לדבר על מנת לסרוק את הסביבה – בעוד החקלאים מחושבים, מאופקים, זהירים, שמחים בסביבה סטטית, למדים דרך הוראות, מסוגלים להתיישב בנוחות בכל סביבה, פחות רגישים לצלילים, מראות ותזוזות וממלאים בקלות משימות פשוטות החוזרות על עצמן.
חקלאי טוב שונה במהותו מצייד טוב – החקלאי יפחד לצאת עם חנית לתור אחר ארוחת ערב ביער בעוד הצייד ישכח להשקות את הירקות בזמן. אז האם ייתכן כי סט תכונות גנטיות שעזרו לאבות אבותינו לשרוד מוגדרת כיום כהפרעה? חשבו לרגע על הדחף שלנו לצרוך דברים מתוקים הנאגרים מהר מאוד כשומן – עוגות, פירות, ממתקים וכו’. אותה תכונה היתה בעלת יתרון השרדותי חשוב מאוד בתקופה בה המזון אינו היה מן הבא ליד – אך כיום מובילה אותנו בחברת השפע אל עבר מגפה גלובאלית של התקפי לב, השמנת יתר, סוכרת ושאר מחלות כרוניות.
כך שעל פי התיאוריה של הארטמן – ADHD אינו רע או טוב בדיוק כפי שהנטייה הגנטית שלנו לדחוף כמויות ענק של מזון אינה דבר רע או טוב. הכל תלוי בסביבה ובקונטקסט. הארטמן פשוט מציע שעל מנת לעזור לאותם ילדים לפרוח ולשגשג – אנו צריכים לאפשר להם סביבת לימוד פחות ‘מסגרתית’ על פני סביבת הלימוד הכולאת והממושמעת של ימינו. מערכת החינוך הנוכחית היא המצאה טרייה הנוגדת לחלוטין את דרך הלימוד המסורתית שאנו רואים במחקרים על קהילות ציידים-לקטים – ניסוי וטעייה, חיקוי, משחק, צפייה והוראה לא רשמית.
הצייד היה איש אשכולות הנמצא בדרך קבע במצב של גירוי. הוא היה תמיד עם אצבע על הדופק במטרה להגן על קרוביו או למצוא את הטרף הבא והיה צריך לעשות החלטות מהירות בלי להתמהמה יותר מדי. על פי הארטמן, אימפולסיביות והיפרקטיביות בסביבה כזו הם נכס של ממש. אך אותה מודעות סביבתית ההופכת אותם לציידים טובים כל כך היא גם מה שמקשה עליהם להתרכז בשיעורי בית הספר, הרצאות האוניברסיטה או כל דבר אחר המשעמם עבורם.
הארטמן מאמין כי החשיבה מחוץ לקופסא האופיינית לADHD היא נכס של ממש היכול לפתור המון מבעיות העולם. הוא הופך את אותם אנשים עם ‘בעיית קשב וריכוז’ למעיין של רעיונות, לממציאים ופותרי בעיות נפלאים. הוא הולך כל כך רחוק ומעלה את האפשרות כי הגן המיוחס לADHD הוא זה שהוביל את בני האדם לחקור את העולם וליצור סיויליזציה מלכתחילה. ספרו זאת לילד שאובחן עם הפרעת קשב וריכוז ומרגיש ‘פגום’ ביחס לחבריו.
ואז הגיע פרופסור ראסל בארקלי
המון מהידע הקונבנציונלי כיום בתחום הADHD אנו חבים לפרופסור ראסל בארקלי. הוא כותב שלטרנד הפופולרי והמפתה לראות את הסימפטומים של ADHD (בעיקרם תכונות של ויסות עצמי ותפקודיות לא יעילים) כהסתגלויות גנטיות אמנם יש תחושה רומנטית למדי אך אין לו שום אחיזה מדעית. הוא לא מוכן לקבל את העובדה שלאימפולסיביות, היפרקטיביות, חוסר שליטה רגשית ותגובה לא עקבית לסביבה היו יתרונות לפני תקופה לא ארוכה. ראסל טוען שבאף מחקר מכובד אי פעם לא נמצאו הסימפטומים או ההשלכות של ADHD לבעלי יתרון כלשהו ואומר שכל אדם עם מעט ידע באבולוציה מבין מהר שהתיאוריה של הארטמן לא מתקבלת על הדעת.
למעשה, הוא טוען שיותר הגיוני להסיק שאלה שאינם סובלים מADHD היו בעלי יתרון גדול יותר בהתחשב בעובדה שהם מייצגים את הנורמה. הסבר מתקבל יותר על הדעת, ראסל אומר, הוא שADHD משקף חולשה באבולוציה של ויסות-עצמי ותפקודיות יעילים. הוא טוען שאותן תכונות שאנו זוקפים לADHD נמצאות על עקומה נורמלית הדומה מאוד לגובה או משקל שלכל אדם יש — אלה עם ‘יותר’ מהתכונות האלה מתפקדים פחות טוב מאחרים.
“הסתכלות חדה יותר על התיאוריה של הארטמן יכולה לחשוף שגם ההיפך הוא הנכון” הוא כותב – “שבמקום לייצג יתרון שאחרים חסרים, תכונות ADHD מייצגות חסרון ממנו רוב האנשים אינם סובלים.” הוא מאמין שענף הפסיכולוגיה האבולוציונית בסוף יגיע למסקנה כי תכונות ADHD מציבות את האינדיבידואל בקצה התחתון של עקומת פעמון המייצגת ויסות עצמי ותפקודיות. הוא מזכיר את עבודותיהם של ריצ’ארד דוקינס ומאט רידלי כדי להבין שלא לכל נקודות הוריאציה השונות על התפלגות גנטית יש יתרון. מהסתכלות חפוזה על הספרות המדעית הקיימת בתחום האדם כצייד, בארקלי טוען שADHD כלל לא הופך אדם לצייד טוב יותר.
“ציידים טובים נותנים יותר מחשבה.” הוא אומר, “הם סובלניים, מאורגנים ומסוגלים לשבת בשקט למשך זמן ארוך מאוד לצד נתיבי נדידה נפוצים של חיות.” הוא גם מציין שהם מסוגלים לעקוב אחר רמזים דקים הנותנים להם מידע לגבי סוג, מהירות ובריאות החיה שעברה ושהנם מוכשרים יותר בכישורים המוטוריים הדרושים לשימוש מורכב של כלים ונשקים. “הם ראויים לציון כאנשים צנועים החולקים את הציד שלהם עם ציידים אחרים פחות מוצלחים.
” הוא כותב – “תכונות אלה הן ההפך של אלה הנמצאו במחקרים על יכולות מוטוריות, קוגנטיביות והתנהגותיות של ADHD”. “אך גם אם רעיונותיו של הארטמן מסתדרים או לא מסתדרים עם הספרות האנתרופולוגית”, אומר בארקלי, “צריך לראות אם תיאוריית ‘המוכנות-לתגובה’ שלו מסתדרת לצד הספרות המדעית בתחום הADHD.” בארקלי טוען שלא רק שאינם ‘מוכנים לתגובה’ יותר מאנשים אחרים – הם מוכנים פחות – ושכל יתרון של תבנית ההתנהגות שלהם לציד או לוחמה, גם אם קיים, אינו נראה לעין. “אם זמן תגובה מוטורית יכול לשמש כאינדיקטור — יש ספרות עצומה בתחום המראה כי לאנשים עם ADHD זמני תגובה ארוכים ומשתנים יותר משל קבוצות ביקורת. הם גם עושים יותר טעויות בביצועיהם ומגיבים לדברים אחרים מהצפוי מהם, מבצעים מספר תגובות במקום התגובה האחת הנחוצה – ומגיבים בצורה לא מתאימה. נראה כי הם גם לא משתמשים בטעויות שלהם כדי ללמוד מיידית ולתקן את התגובה הבאה וכך נכשלים ללמוד מטעויותיהם.”
לסיכום, אמנם ראסל בארקלי לחלוטין בעד עידוד מחקרים עתידיים בתחום הADHD מפרפסקטיבה אבולוציונית, הוא אינו מקבל את התיאוריה של הארטמן ומסכם כמו שכבר הבנתם שADHD אינה קטגוריה יוצאת דופן של בני אדם כאילו היו לזן אחר, אלא פשוט מיקום קיצוני על הסקאלה של אותן תכונות ויסות ובלימה עצמית המתפלגות נורמלית באוכלוסיה, כמו המון תכונות אחרות הנקבעות גנטית.
“האם גם מחלות פסיכיאטריות אחרות – אוטיזם, דכאון, פסיכוזיס, פיגור שכלי – גם הן בעלות יתרון השרדותי? הם אלה הנמוכים היום היו גם הם בעלי יתרון אבולוציוני מובהק בעבר אך כעת אבודים בעולם של גבוהים?” הוא כותב, “ADHD אינו פיקניק וסיפורי סבתא כאלה לא משרתים את האינטרס של אף אחד. למרבה המזל, ניתן לנהל אותו ביעילות ולהוביל לקריירה וחיים מאושרים את אלה הנאבקים בו.” תיאוריה נוספת מעניינת מ1996 הועלתה על ידי דר’ לי רוזן ודר’ ג’ון שלי-טרמבלי שטענו כי הארטמן לא טרח להסתכל בספרות האנתרופולוגית הקיימת בתחום והציעו שתי אלטרנטיבות דומות: שADHD התפתח בגלל תרומת האגרסיביות והאימולסיביות בלחימה ו/או בגלל תרומת התובענות והקולניות אצל ילדים עם ADHD הגורמות להוריהם להיענות אליהם יותר.
מה אומר המדע?
“הוריי ומוריי יתפלאו לראות שאני עומד כאן. בעוד השם שלי הופיע בכמה רשימות במשרד הדיקן, אף אחת מהן לא היתה רשימת הדיקן שהוריי רצו.” – סטיב קרופט.
אמת עירומה, לעיתים-כואבת ומבוססת מדע טהור היא מה שמנחה כל מאמר שאי פעם קראתם ברגביה. נחל ונאמר שמחקר מ2010 מציג בפנינו עדות ישירה לקשר בין גנטיקה לADHD. מדענים באוניברסיטת קרדיף מצאו שאצל ילדים עם ADHD קיים סיכוי גבוה יותר שמקטעים קצרים מהDNA יהיו משוכפלים או חסרים מילדים אחרים, מה שמעיד על כך שמוחם של ילדים עם בעיות קשב וריכוז אכן מתפתח מעט אחרת מילדים אחרים. אותם מקטעים הידועים בשם CNVs (ר”ת של Copy Number Variants) נפוצים מאוד בהפרעות של המוח ומשותפים גם לסכיזופרניה ואוטיזם.
“אנו מקווים שממצאינו יעזרו להתגבר על הסטיגמה הקשורה לADHD” אומרת פרופרסור אניטה טאפאר. “לעיתים קרובות, אנשים חושבים שADHD קשור להורות רעה או תזונה עלובה. כקלינאית, היה ברור לי שזה לא המקרה. כעת אנו יכולים לומר בבטחון כי ADHD הוא גנטי ושמוחותיהם של ילדים עם ADHD מתפתחים באופן שונה מאלה של ילדים אחרים.” קבוצת המחקר בקרדיף ניתחה את הגנום של 366 ילדים שאובחנו בADHD, אל מול 1,000 מדגמי ביקורת בחיפוש אחר ויראציות במבנה הגנטי שלהם. ממצאים אלה לא מפתיעים בהתחשב במה שאנו רואים בשטח כבר שנים.
היום אנו יודעים שיש סיכוי גבוה מאוד שלילד עם בעיית קשב וריכוז יהיה גם הורה כזה – ושאם ADHD קיים אצל אחד מזוג תאומים – 75% שגם יהיה אצל השני. ומה לגבי תיאוריית הצייד-חקלאי של תום הארטמן? מדענים מאוניברסיטת קליפורניה החלו להבין שאולי יש אמת מאחורי התיאוריה שלו, זו בה זלזל פרופ’ ראסל בארקלי. במחקר מ2002 מצאו דר’ רוברט מוזיס וחוקריו כי לבני אדם ראשוניים שהציגו תכונות ADHD – חיפוש ריגושים, אגרסיביות ועקשנות – היה סיכוי טוב יותר לשרוד ולהעמיד צאצאים. אותן תכונות יוחסו אל האלל 7R של הגן DRD4, ר”ת של Dopamine Receptor D4, גן שהאללים שלו משנים את הרגישות לדופאמין. אמנם נראה כי הDRD4 7R קיים רק במחצית המקרים של ADHD, וריאציה זו נותנת לנו הזדמנות להביט עמוק בכוחות האבולוציונים שעיצבו את מוחנו.
* קצת מדע לחנונים *
מהו אלל? לכל גן מצורף אלל שהוא הצורה אותה הוא לוקח. לדוגמא הגן הקובע את צבע העיניים, לו מספר אללים שכל אלל גורם לצבע אחר. במקרה שלנו הגן הוא DRD4 והאלל המיוחס לADHD הוא 7R. מהו דופאמין? דופאמין הוא מוליך עצבי הממלא תפקיד חשוב במערכת המוח האחראית על תהליכי תגמול ולימוד. כמשהו טוב קורה (כמו זמינות אוכל) – המוח משחרר דופאמין כדי לחזק את אותה פעולה שהביאה לזמינות האוכל. רוב הסמים משחררים דופאמין, מה שמחזק מאוד את אופיים הממכר.
מה שמעניין אצל הDRD4 7R הוא כי נראה שהופיע לראשונה לפני משהו כמו 45 אלף שנה ונתן יתרון כלשהו לאלה שנשאו אותו, הוא העלה את ‘כשירותם הגנטית’. כיצד אנו יודעים זאת? על פי טכניקה מבוססת היטב בגנטיקה הנקראת ‘תאחיזה לא שוויונית’. שיטה זו משווה את שיעור השחלוף (צירוף מחדש של גנים) הצפוי לקרות אקראית עם זה אשר מתרחש בשטח ונותנת לנו מידע לגבי תהליך הברירה הטבעית שקרה. מה שאפילו עוד יותר מעניין הוא שתדירות הDRD4 7R משתנה דרמטית בין תרבויות – מפחות לאחוז בחלקן ליותר משבעים אחוזים באחרות.
כל הדרך אל קניה
את מסקנות החוקרים אני רוצה לחזק עם מחקר מרתק המגיע אלינו מקהילת האריאאלים (Ariaal) בקניה – נוודים מסורתיים החיים במדבר, רועים גמלים וצאן ועוברים ממקום למקום בחיפוש קבוע אחר מזון ומים לעדריהם. בשנות השישים הגיעו נוצרים מסיונרים לקניה ועודדו חלק מחברי השבט באיזור להתיישב ולאמץ אורח חיים חקלאי בו המזון נמכר בשוק והילדים הולכים לבית הספר, כך שכיום ניתן למצוא אריאאלים שאמנם באים במגע האחד עם השני אך חיים אורח חיים שונה לחלוטין. חלקם נוודים וחלקים מיושבים – דבר היוצר עבורנו הזדמנות נדירה לבדוק את הנושא.
ראשי המחקר דר’ דן אייזנברג ובן קמפבל ניתחו 153 גברים אריאאלים – כ65 מקבוצת הנוודים וכ87 מקבוצת המתיישבים, וניסו למצוא קשר כלשהו בין נוכחות הDRD4 7R לבין מידת ההצלחה, הנמדדת על פי משקלם ובריאותם. הם מצאו כי הגן קיים בחמישית מכל קבוצה וממציאהם מעניינים מאוד: האריאאלים בעלי הDRD4 7R המיוחס לADHD ניזונו טוב יותר והיו יותר שריריים ופחות תתי-משקל מחבריהם לשבט בקהילות הנוודיות – בעוד אנשים עם אותו הגן התקשו יותר לספק את צרכיהם והיו מעט יותר תתי-משקל מאלה ללא הגן בקהילות המיושבות.
משמע שיתרון הDRD4 7R התבטל לחלוטין בסביבה מיושבת. ממצאים אלה שופכים אור חיובי על התיאוריה של הארטמן ועל המחקר האחרון שציינתי קודם המקשר בין DRD4 7R לדפוסי הגירה. נראה כי יש משהו בקונקסט הנוודי המאפשר לאנשים עם דפוס התנהגות אימפולסיבי והיפרקטיבי כמו ADHD להצליח יותר במובן האבולוציוני ולהראות יתרונות ברורים. דר’ אייזנברג אומר: “אפשרי מאוד שבתנאי נוודות ילד כזה יהיה מסוגל לשמור על עדר ולאתר מים בקלות רבה יותר בזמן שאותן תכונות יתגלו כמכשילות בתנאי קבע היכן שהעיסוק הוא בבית הספר או חקלאות.”
או שאולי הDRD47R גורם למזון להיות מספק או טעים יותר? או שהוא משפיע על הדרך בה הגוף ממיר קלוריות לקילוגרמים? “אנחנו לא באמת יודעים” אומר קמפבל – “אך מה שבטוח שהוא גורם לך להיות יותר פעיל, יותר תובעני ולא כל כך נעים הליכות.” בזמן בצורת – האגרסיבים אוכלים כשהמנומסים גוועים למוות. בקיצור – אם יש בכם הגנטיקה הזו, סביר שתהיו מוצלחים יותר בסביבה דינאמית המבוססת תחרות אגרסיבית. אם אתם מסתובבים בג’ונגל ומחפשים משהו לאכול – כדאי שתסרקו באגרסיביות כל מה שזז ושתהיו מוכנים לשנות אסטרטגיה ברגע. חקלאים שותלים תירס ומתעצבנים כשיוצא מלפפון. אמנם אותה תזזיתיות היא כאב ראש לא קטן עבור לא מעט הורים בימינו – אך כנראה שהיתה מוסיפה קילוגרמים בריאים למשקלם של ילדים בסביבה קשה יותר – שם ספונטניות, אימפולסיביות ולקיחת סיכונים יכלו למנוע מכם להיות בתת-תזונה.
המחקר הזה מעודד אותנו לחשוב מחדש על מיקום הADHD בחברה המודרנית. האם יש סביבות בהן ילדים ומבוגרים עם ADHD יכולים לפרוח? האם לא יותר הגיוני להתאים את בית הספר לדרישות הילדים מאשר להיפך? ישנן עדויות הולכות ומצטברות על כך שילדים עם ADHD להם ניתן יותר חופש לכוון את חייהם והשכלתם מסוגלים להשתמש בפסיכולוגיה שלהם כנכס יקר ובר ערך ומבטלים לחלוטין כל צורך ברייטלין או תרופות אחרות. אך מדוע המוטציה הגנטית הזו אינה יותר נפוצה? זה עדיין בגדר מסתורין, אומר אייזנברג.
הגן DRD4 7R מופיע יותר באוכלוסיות שהיגרו והדבר לא מפתיע בעיניי. יכול להיות שזו הנטייה של אותם אנשים לנדוד ולחוות חידושים או יכולתם להסתגל לסביבות חדשות ברגע שכבר היגרו. ראשי המחקר מדווחים כי אוכלוסיות שעדיין חיות חיי נוודות מראות תדירות גבוהה יותר של הDRD4 7R מאוכלוסיות מיושבות ומחקר אחר מצא וריאציה של אימפולסיביות במשהו כמו 60% מילידי דרום אמריקה בעוד רק 16% אצל אמריקאים-לבנים.
וברשותכם אציע להוסיף רעיון נוסף ואף תרגיל מחשבתי, דמיינו בראשכם את הגבר ‘שהכי הולך לו’ מבחינה מינית שאתם מכירים. אני מתערב שהוא אנרגטי, אסרטיבי, נוטה לקחת סיכונים ולא כל כך שם קצוץ על מה שאחרים חושבים – מן גרסא ישראלית נוטפת טחינה ומסוקסת של ג’יימס בונד, שון קונרי או בראד פיט בפייט קלאב.
הייתכן כי לחבר’ה עם ADHD יתרון מיני משמעותי מבחינה אבולוציונית על אלה המראים רמות נמוכות יותר של אותן תכונות? ובכל הקשור לתזונה – ישנו מן טרנד ברשת לטעון שהסימנים לADHD אצל פוחתים כאשר ממזערים את החשיפה לסוכרים מעובדים (החל ממיצים ועד דגני בוקר) וצבעי מאכל, כאשר מחקר נוסף מסוף 2012 מצא כי אומגה-3 ממקור ימי הפחית משמעותית את הסימפטומים אצל עכברים, במיוחד אצל הזכרים.
על חשיבות האומגה 3 וההמנעות מסוכרים מעובדים כל קורא מסור ברגביה יכול כבר לכתוב ספר ונראה כי תזונה בהחלט יכולה לחזק או להחליש את הסימפטומים במידה מסוימת. עם הזמן אני בטוח שתהיה לנו תמונה בהירה יותר אך אין מנוס מלבחון את תחום הADHD מחדש ולהבין שמרבית הנחות היסוד שלנו כנראה אינן מדויקות במקרה הטוב – ומזיקות מאוד במקרה הרע.
ADHD והקשר ליזמות וביזנס
“אם אדם לא עומד בקצב של חבריו, אולי זה בגלל שהוא שומע מתופף אחר. תנו לו להיכנס למוזיקה אותה הוא שומע – לא משנה מה היא וכמה רחוקה.” – דיוויד הנרי ת’ורו.
חבר’ה עם ADHD לרוב חווים קשיים וסבל רב בסביבת עבודה רגילה ומונוטונית כשנדרשים לשמור על פוקוס בנושאים לא כל כך מעניינים. שלבו זאת יחד עם הדעתניות, העקשנות, האימפולסיביות וחוסר המעצורים החברתיים שבהם ואתם מקבלים את העובד ההוא ‘שרק עושה צרות’, אומר לבוסים מה הוא חושב עליהם, לא עומד בציפיות כתוצאה מחוסר ריכוז ולבסוף מפוטר או עוזב מרצונו. גם כאשר הם מצוידים בIQ גבוה מחבריהם לעבודה, נדיר לראות אנשים עם ADHD פורחים בסביבה כזו.
אך לאחרונה שיבח המגזין Economist את אותם חבר’ה לא מאורגנים ביכולתם המופלאה לקחת חזון וליצור ממנו מציאות. המגזין הפופולרי מציין שהמון יזמים מצליחים – כמו ריצ’ארד ברנסון, דונאלד טראמפ ואופרה ווינפרי – מציגים סימפטומים חזקים של ADHD. נראה כי בסביבה המתאימה, אותם הסימפטומים הופכים מחסרון לכלי חסר מעצורים הנותן להם יתרון משמעותי על מתחריהם. דף המחקר ADHD Symptoms and Entrepreneurial Intentions בא לחקור את הקשר בין יזמות לADHD והאם דרך עצמאית היא אופציית הקריירה המועדפת לאנשים צעירים בעלי סימפטומים של ADHD. אם תבחינו היטב, הסימפטומים של ADHD קשורים אדוקות לסביבה עסקית – זו הדורשת יצירתיות, חדשנות, תחרותיות, לקיחת סיכונים ודפוס פעולה מונחה תוצאה.
נראה כי מה שקוסם להם במיוחד הוא העצמאות, לוח הזמנים הגמיש ורמות העניין וההנאה הגבוהות השומרות אותם במצב עמוק של היפרפוקוס העוזר להם להתמיד לאורך זמן ולא להתעייף עד אשר המטרה מושגת. אינטואיטיבית, חבר’ה עם ADHD אמורים להתאים יותר מכולם לעולם היזמות – אך האם המדע תומך באינטואיציה? המחקר לקח 13,000 סטודנטים להשכלה גבוהה ובחן את הקשר בין הרצון להיות עצמאי, הדרייב לחדשנות והנכונות לעמוד בסיכונים ביחס למידת הסימפטומים של ADHD שהציגו הסטודנטים. רק 8 אחוז מהם העדיפו להרים עסק מיידית עם סיום הלימודים – ועל פי מדד הASRS-6 המקובל – כ16.8 אחוז מהסטודנטים הראו סימפטומים של ADHD.
כמשדדו קבוצת אוכלוסין רנדומלית אחרת, מצאו מספרים דומים – 14%. חשוב לציין שהשכיחות הקלינית של ADHD היא בדרך כלל מספר אחוזים בודדים – אך ההנחה היא שיש עוד המון אנשים עם ADHD שאף פעם לא ניגשו לאבחן את עצמם. ואם ניגש לעיקר, ממצאי המחקר היו חד משמעיים: ככל שהסטודנטים מראים סימפטומים חזקים יותר של ADHD – כך גוברים סיכויהם להתכוון לפתוח עסק הישר עם סיום התואר. והאם הם באמת פותחים עסקים בסופו של דבר? על פי מחקרים שציינתי קודם לכן, שליש מהאנשים עם ADHD נעשים עצמאים כבר בגילאי השלושים, מספרים מסחררים ביחס לנורמה.
מחקרים אלה מחזקים את הספרות הקיימת המקשרת בין ADHD ליזמות, ספרות המצביעה על המשמעות הגבוהה שאנשים עם ADHD ממקמים לעצמאות וחופש ואת נכונותם לקחת סיכונים שאחרים לא. אלה ממצאים חשובים בהתחשב בעובדה שאנשים אלה מתקשים בביצועים ובהתחייבות לקריירה ספציפית וכפי הנראה יוכלו להפיק תועלת מעיסוק עצמאי במה שגורם להם הנאה ומעורר השראה.
תהא זו תפישת סיכונים נמוכה אצל חבר’ה עם ADHD או שמא יכולת פעולה גבוהה תחת פחד – נראה כי אותם סחלבים פורחים בסביבה המנצלת את מתנתם יוצאת הדופן ומראים חשיבה יצירתית מאוד ויכולת גבוהה ‘לקום חזרה’ מנפילות גם תחת לחץ. הארטמן בעצמו ציין שתחושת האינדיבידואליזם החזקה והנטייה לעשות דברים מיוזמתם גורמת לאותם אנשים לפנות טבעית לקריירה עצמאית יותר. הם אמנם מתקשים לבצע משימות פשוטות החוזרות על עצמן בדרך כלל אומרים את אשר על ליבם ללא שום צינזור – אך פורחים בסביבה אוטונומית בה אינם צריכים לדווח למישהו מעל.
לסיכום, החוקרים מסכמים את ממציאהם בכך שבמידה ויש אצלם דרייב לעצמאות – מורים צריכים לשקול לעודד את הצעירים האנרגטיים הללו לפתוח עסק משל עצמם במקום לרדוף אחר קריירה מבוססת שכר פר עבודה – היכן שהם עלולים למצוא עצמם עם קשיים רבים. יש גם לעודד אותם ליצור קבוצה בה תכונותיהם החזקות – לדוג’ יצירתיות, אנרגיה, נחישות – תורמות להצלחת הקבוצה בעוד שאר חברי הקבוצה מפצים על תכונותיהם החלשות – ארגון ויכולות חברתיות לדוגמא.
מקצועות נוספים המתאימים לאנשים עם ADHD
אמנם ביזנס הוא תחום המתאים מאוד לאנשים עם בעיות קשב וריכוז אך בהחלט אינו היחיד. ישנם עוד תחומים רבים בהם אנשים אלה נוטים להצטיין ומה שמאפיין את רובם הם הפידבק המיידי, הדינאמיות, הסיכון, רמות האנרגיה הנדרשות ורמת העניין שהתחום מעורר אצל המשתתף בו:
• בידור ואמנות – משחק, תיאטרון, סטנד-אפ, ציור, כתיבה וכו’
• ספורט תחרותי מקצועי – כדורגל, כדורסל, אגרוף, אמנויות לחימה ולמעשה כל תחום ספורטיבי.
• הוראה והדרכה.
• מדע ומחקר.
• כבאות, משטרה, צבא.
• מכירות.
• מכונאים, בנאים ושאר מקצועות ‘הידיים’.
אך הפרמטר הכי חשוב לזכור הוא שלא משנה מה המקצוע הנבחר – חשוב מאוד במיוחד לאדם עם ADHD שיעורר אצלו רמות עניין והנאה גבוהות מאוד – מה שמוביל אותנו לנקודה העיקרית אליה הובלתי אתכם לאורך כל המאמר: ההיפרפוקוס.
היפרפוקוס (Hyperfocus): להתמקד במתנה הגדולה
“כשהם עובדים מתוך תשוקה, אנשים עם ADHD פורחים.” – דר’ קוין אמרי.
כמו שכבר הבנתם, יכולת ההיפרפוקוס יכולה להיות קללה גדולה כשמדובר בעבודה במחלקת שירות הלקוחות המשמימה של חברות הסלולר – אך היא גם הברכה הכי גדולה שאדם יכול לקבל כשמדובר בסביבה היוצרת אצלו עניין. אמנם אנשים עם ADHD מוסחים בקלות מכל דבר ואיכשהו אף פעם לא מצליחים לבצע את שיעורי הבית – הם אינם מסוגלים להרפות כמשהו מעורר אצלם עניין והנאה. היפרפוקוס דומה ואולי זהה לחלוטין לקונספט ה’זרימה’ (flow) שאולי שמעתם עליו.
מדובר בצורה אינטנסיבית מאוד של ריכוז מנטלי בה האדם שקוע לחלוטין בתחושת פוקוס נמרצת, מעורבות מלאה, הנאה, התלהבות והספגות מלאה באותה פעילות. היא מייצגת את החוויה הרגשית האולטימטיבית העומדת מאחורי ביצועים אופטימליים ותהליכי למידה יעילים. הפוקוס כל כך חד וחזק שלעיתים נראה כאילו אלה החווים אותו אינם מודעים כלל לסביבתם. דמיינו את מייקל ג’ורדן בזמן משחק, מייקל ג’קסון בזמן הופעה או אפילו ילדים הצופים בתכנית טלוויזיה אהובה ונראה כאילו לא שומעים כלל מה קורה סביבם.
“אנשים החושבים שADHD אומר טווח ריכוז קצר פשוט לא מבינים מה זה ADHD” אומרת דר’ קטלין נאדאו, פסיכולוגית בסילבר-ספרינג שבמרילנד וכותבת הספר – “ADD – Friendly Ways to Organize Your Life“. או אם לצטט את דר’ ראסל בארקלי, זה שזלזל בתיאוריית הצייד-חקלאי של הארטמן – “אם הם עושים משהו ממנו הם נהנים, הם ינטו להתמיד באותה פעילות זמן ארוך לאחר שאחרים היו עוזבים אותה ועוברים למשהו אחר. המוח של אנשים עם ADD נמשך לפעילויות הנותנות פידבק מיידי.”
זו גם הסיבה שאפילו אם המטרה הסופית נחשקת מאוד בעיניו של אדם עם ADHD – לדוגמא תואר במשפטים – יהיה לו קושי עצום להשיג אותה אם אינו מוצא עניין בדברים היומיומיים הנדרשים כדי להשיגה – כמו הרצאות משעממות ושיעורי בית. דר’ נאדאו מספרת כי להרבה מדענים, כותבים ואמנים עם ADHD יש קריירות מצליחות מאוד, הרבה בזכות היכולת שלהם להתפקס במשך שעות בדברים אותם הם עושים. במקרה של ילדים, ריכוז אינטנסיבי לא מבוקר יכול להוביל בקלות ל’בידוד חברתי’ בתקופה בה משחקי מחשב וטלוויזיה נמצאים בכל בית.
“ילדים עם ADD לרוב נמשכים למה שמשעשע ומרגש אותם ומסתייגים מלעשות דברים שאינם רוצים לעשות” אומר דר’ ג’וזף בידרמן, ראש התכנית לפסיכופארמקולוגיית ילדים בבית החולים הכללי במסצ’וסטס של בוסטון. “שלבו את זה עם היכולת העגומה שלהם בניהול זמן ובבעייתיות החברתית, שניהם אופיינים לילדים עם ADD – והילד יכול לסיים בנינטנדו כל סוף השבוע.” בעיית קשב וריכוז במבוגרים יכולה להביא עמה לא מעט פגישות מפוספסות או דדליינים בהם לא עמדו בגלל שנשאבו למשהו עד כד כך שאיבדו מעקב אחר הזמן שעובר.
ובכל הקשור לילדים, אומרת נאדאדו: “זה לא שאותם ילדים אינם מצייתים, המוחות שלהם פשוט לא רושמים את מה שאתם אומרים. עצירת הפעילות שלהם אף פעם לא צריכה להיעשות בעצבים, זה כמעט כמו למשוך מישהו מתוך חלום.” היא ממליצה ללמד את הילד מעט על הנושא ולהסביר לו שמדי פעם מורים ותלמידם צריכים להתערב על מנת ‘לעורר’ אותו כשהוא נכנס למצב הזה בבית הספר. מבוגרים יכולים להפיק תועלת ממערכת רמזים חיצוניים כמו שעון מעורר. “פוקוס כזה הוא לא משהו ממנו אתה יכול פשוט להתנער ולעבור למשהו אחר” אומרת נאדאו לה בעצמה יש ADD.
היא מספרת שהיא נכנסת לעיתים קרובות מאוד להיפרפוקוס בזמן כתיבה. אך אל תשכחו כי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם היפרפוקוס היא לא להלחם בו אלא להשתמש בו לטובתך. אם בית הספר היה מהנה או מגרה באותה מידה, הוא היה שומר על הפוקוס של התלמיד בדיוק כמו משחק מחשב מהנה – כך שהיה למעשה קשוב משמעותית יותר מחבריו לכיתה. “ילדים עם ADD דורשים סטדנדרט גבוה יותר של לימוד” אומר דר’ וויליאמס סירס, פרופסור חבר קליני לילדים באוניברסיטת קליפורניה. “ילד עם ADD משתעמם מהר מאוד כשהוא נדרש לזכור כמה תאריכים בהסטוריה.
אך אם נדרש לכתוב הצגה על הנושא ואז לבצע אותה – הוא הולך לזהור מעל כולם.” אותו הדבר נכון גם למבוגרים וכמו שכבר ציינתי – אנשים עם ADHD זקוקים לעבודות עם פידבק מיידי מבחינת עניין וריגוש על מנת שיוכלו להצטיין ולבלוט מעל כולם. אם אתם מוצא ים עצמכם נלחמים בלימודי האוניברסיטה עם רייטלין – אני ממליץ לקחת הפסקה, לעשות חושבים, לקרוא את המאמר הזה שוב ולהעיף מבט על החלק בו כתבתי על יזמות עסקית ושאר מקצועות אופטימליים לבעלי ADHD.
אז בקיצור – ברגע שאדם עם ADD עוסק במשהו אליו יש לו תשוקה, ריגוש או עניין – ההיפרפוקוס הופך להיות לכלי נשק הנותן לו יתרון משמעותי מעל מתחריו. הוא מאפשר לו להתרכז ולהתמיד לאורך זמן הרבה יותר מהאדם הממוצע. ילדע עם ADHD שקיבל אור ירוק מהוריו וסביבתו לרדוף אחר חלומותיו ותשוקותיו הוא כוח ג’דאי בלתי ניתן לעצירה. תשאלו את איינשטיין, אדיסון או אפילו את קוונטין טרנטינו.
***
רוברט קיוסאקי, הסופר המפורסם של ‘אבא עשיר אבא עני’ אמר פעם – “אבד הכלח על הרעיון המיושן של מורה, האינטרנט ומכשירים ניידים הם הדרך בה אנשים למדים כיום“. כפי שיכולתם להבין מהמאמר שלי על הצלחה בחיים – אני מסכים לחלוטין ויותר מזה אפילו חושב האינטרנט הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לחבר’ה עם ADHD בעידן שלנו. הוא שם בכף ידם מקור בלתי נדלה של ידע ונותן להם את החופש והאפשרות לנצל את תכונותיהם העצמתיות וללמוד כל נושא בצורה בה הם למדים הכי טוב – עצמאית, מניסוי וטעייה וללא שום הוראות ומסגרות פורמליות.
אנשים עם ADHD נותנים תשומת לב למה שמעניין באותו הרגע על חשבון מה שרלוונטי – אך ישנם עיסוקים בהם מה שמעניין הוא גם מה שרלוונטי – ויזמים, ספורטאים, כבאים, אמנים מדענים ושאר בעלי המקצועות שציינתי קודם יוכלו להעיד על כך. העבודות הנפוצות מתאפיינות בחוסר גירוי וריגוש משווע ובכך שהן חוזרות על עצמן – והן לא פחות מסבל עבור מוח עם ADHD, מה שמסביר את אחוז תחלופות העבודה מרקיע השחקים בקרב אותם אנשים. לטעמי אנו צריכים לחנך ילדים אלו מגיל צעיר תחת קונטקס המבליט את יתרונות הADHD ולא לשלוח להם מסר שיש בהם דפקט שיש לתקן דרך רייטלין או תרופות אחרות עם תופעות לוואי חמורות הפוגעות בהתפתחות ומאזן הכימיקלים במוח (ממש כמו קוקאין, דרך אגב).
בצורה זו הילדים יהיו הרבה יותר מאושרים ופרודוקטיביים לעצמם ולחברה. יש לזכור כי ילד עם ADHD לא יכול לבחור במה להתפקס, הוא פשוט מתפקס על מה שמעניין אותו – ומה שמדהים שהוא תמיד מפיק מזה הנאה. צריך לדאוג פשוט שצורת הלימוד תעניין אותו. פרויד אמר פעם שסיויליזציה מולידה ‘הפרעות’ ושלכל אחד מאיתנו יש איזושהי הפרעה. מה שמדהים אותי אצל בני האדם הוא המגוון הכל כך רחב של כשרונות ויכולות, דבר שככל הנראה פיתחנו לאורך חקר כל קצוות הפלאנטה כשבכל מקום תכונות שונות היו באות לידי ביטוי טוב יותר.
אנו זקוקים למכונאי רכב, טכנאי מזגנים, ערכי דין, רואי חשבון, טבחים ולא פחות גם לספורטאים מצטיינים ושחקני קולנוע מטורפים כמו ג’ים קארי. אל נא תשכחו שהפרעת קשב וריכוז היא ‘מחלה’ שהומצאה לאחרונה יחסית ומיד הכניסה מליונים של ילדים על תרופות, ילדים שבסך הכל רעבים לגירוי של אתגר ולמידה – גירוי שמערכת החינוך לא מצליחה לספק להם ולכן דוחפת להם רייטלין כדי להשתיקם. חטא על פשע.
ADHD כבר מזמן נעשה לביזנס של ממש כשמכירות התרופות מזנקות מדי שנה כמו גם תעשיית הקואצ’רים לאנשים עם ADHD. רייטלין, התרופה שרובכם מכירים ובעלת תופעות הלוואי הקשות ביותר (אך זולה מאוד ולכן פופולרית) – מכרה למעלה מחצי מילארד דולר בשנה שעברה. שאר התרופות מכרו כמה מיליארדים נוספים במצטבר. אך ♥המדע♥ כבר כאן ואין יותר תירוצים. חבר’ה עם ADHD מראים רמות ביצועים גבוהות יותר משמעותית בסביבה הנכונה. לרוע המזל,בתי הספר מענישים, מתייגים ומבודדים את הילדים הצעירים והאנרגטים הללו וגורמים נזק רב במקום לנצל את יכולותיהם וכשרונותיהם יוצאי הדופן. לדחוף לילדים תרופות הרסניות זה לא פחות מפשע. הם לא זקוקים לרייטלין, הם זקוקים למערכת חינוך חדשה. שיהיה לנו בהצלחה.
“וזה לאלה המשוגעים, הלא-יוצלחים, המורדים, עושי הבעיות, היתדות העגולים בחורים המרובעים. אלה שרואים דברים אחרת, הם לא אוהבים חוקים, אתם יכולים לצטט אותם, לחלוק עליהם, להלל או להשמיץ אותם – אבל הדבר היחיד שאתם לא יכולים לעשות הוא להתעלם מהם – בגלל שהם משנים דברים, הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. ולמרות שחלק עשויים לראות אותם כמטורפים – אנו רואים גאונים. מכיוון שאלה המספיק מטורפים לחשוב שהם מסוגלים לשנות את העולם הם אלה שבאמת עושים זאת.” – סטיב ג’ובס.
***
המאמר הנ”ל לקח לי מספר שבועות להפיק. תכננתי לשחרר אותו כספרון דיגיטלי בתשלום אך לבסוף החלטתי לשחרר אותו בחינם כדי לגעת בכמה שיותר חיים ולעזור לכמה שיותר ילדים ומבוגרים מבולבלים. אעריך מאוד אם תשתפו בפייסבוק ותעזרו לי להפיץ אותו לכמה שיותר אנשים, תעשיית הרייטלין בארץ עושה כסף על כל כך הרבה אנשים,הגיע הזמן לעצור את הטירוף.
מוקדש לבן דודי היקר שרון כהן – בעברו ילד אנרגטי ומופרע שלא מסתדר בשום מסגרת אך כיום הבעלים הגאה של “FaceIt תא צילום שקוף לאירועים”.
רפרנסים:
Nigel M Williams, Irina Zaharieva, Andrew Martin, Kate Langley, Kiran Mantripragada, Ragnheidur Fossdal, Hreinn Stefansson, Kari Stefansson, Pall Magnusson, Olafur O Gudmundsson, Omar Gustafsson, Peter Holmans, Michael J Owen, Michael O’Donovan, Anita Thapar. Rare chromosomal deletions and duplications in attention-deficit hyperactivity disorder: a genome-wide analysis.Lancet, 2010; DOI: 10.1016/S0140-6736(10)61109-9
Dervola, Kine-Susann Noren; Roberg, Bjørg Åse; Wøien, Grete; Bogen, Inger Lise; Sandvik, Torbjørn; Sagvolden, Terje; Drevon, Christian A, Espen B. Johansen and Sven Ivar Walaas (2012). Marine omega-3 polyunsaturated fatty acids induce sex-specific changes in reinforcer-controlled behavior and neurotransmitter metabolism in a spontaneously hypertensive rat model of ADHD. Behavioral and Brain Functions. ISSN 1744-9081. 8(56) . doi: 10.1186/1744-9081-8-56
Mannuzza, S., Klein, R.G., Bessler, A., Malloy, P., & LaPadula, M. (1993). Adult outcome of hyperactive boys: Education achievement, occupational rank, and psychiatric status. Archives of General Psychiatry, 49, 565-576.
Barkley, R.A. (1997). Behavioral inhibition, sustained attention, and executive functions: Constructing a unifying theory of AD/HD. Psychological Bulletin, 121(1), 65-94.
Barkley, R., & Murphy, K. (2010). Impairment in occupational functioning and adult AD/HD: The predictive utility of executive function (EF) ratings versus EF tests. Archives of Clinical Neuropsychology, 25, 157-173.
White, H.A., & Shah, P. (2011). Creative style and achievement in adults with attentiondeficit/hyperactivity disorder. Personality and Individual Differences, 50, 673-677.
White, H.A. & Shah, P. (2006). Uninhibited imaginations: Creativity in adults with AttentionDeficit/Hyperactivity Disorder.Personality and Individual Differences, 40, 1121-1131
Levy, F., Hay, D.A., McStephen, N., Wood, C. & Waldman, I. (1997). Attention deficit hyperactivity disorder: A category or continuum? Genetic analysis of a large scale twin study. Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 36, 737-744.
McGrew, W. C., & Feistner, A. T. C. (1992). Two nonhuman primate models for the evolution of human food sharing: Chimpanzee and callitrichids. In J. H. Barkow, L. Cosmides, & J. Tooby (Eds.), The adapted mind: Evolutionary psychology and the generation of culture (pp. 229-24 . New York: Oxford University Press.
Acosta, M.T., Arcos-Burgos, M., & Muenke, M. (2004). Attention deficit/hyperactivity disorder (ADHD): complex phenotype,simple genotype. Genetics in Medicine, 6, 1-15
Morgan, E. (1972). The descent of woman. New York: Stein & Day.
Plotkin, H. (1998) . Evolution in mind: An introduction to evolutionary psychology. Boston: Harvard University Press.
Ridley, M. (1996). Evolution (2nd ed.). New York: Oxford University Press. Sergeant, J. & van der Meere, J. (1988) . What happens when the hyperactive child makes a mistake? Psychiatry Research, 26, 157-164.
Shelley-Tremblay, J. F., & Rosen, L. A. (1996). Attention deficit hyperactivity disorder: An evolutionary perspective. Journal of Genetic Psychology, 157, 443-453.
Whalen, C. & Henker, B. (1992). The social profile of attention deficit hyperactivity disorder. In G. Weiss (Ed.), Child and adolescent psychiatry clinics of North America: Attention deficit hyperactivity disorder (October) (pp. 395-410). Philadelphia: W. B. Saunders.
Barkley, R.A. (1997). ADHD and the nature of self-control. New York, NY: Guilford Press.
Barkley, R.A. (1998) . Attention deficit hyperactivity disorder: A handbook for diagnosis and treatment (2nd ed.). New York, NY: Guilford Press.
Barkow, J., Cosmides, L., & Tooby, J. (1992). The adapted mind: Evolutionary psychology and the generation of culture. New York: Oxford University Press.
Buss, D.M., Haselton, M.G., Shackelford, T.K., Bleske, A.L. & Wakefield, J.C. (1998) . Adaptations, exaptations and spandrels. American Psychologist, 53, 533-548.
Dawkins, R. (1996). Climbing mount improbable. New York: Cambridge University Press.
Douglas, V. I. (1983). Attention and cognitive problems. In M. Rutter (Ed.) Developmental Neuropsychiatry (pp. 280-329). New York: Guilford.
Durham, W. H. (1992). Co-evolution: Genes, culture, and human diversity. Stanford, CA: Stanford University Press.
Goldstein, S. & Goldstein, M. (1998) . Managing attention deficit hyperactivity disorder in children: A guide for practitioners (2nd Ed.). New York, NY: John Wiley and Sons, Inc.
Hartmann, T. (1993). Attention deficit disorder: A different perception. Novato, CA: Underwood Miller Press.
Jensen, P.S., Mrazek, D., Knapp, P.K., Steinberg, L., Pfeffer, C., Schowalter, J. & Shapiro, T. (1997). Evolution and revolution in child psychiatry: ADHD as a disorder of adaptation. Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 36, 1672-1679.
Laughlin, W. S. (1968) . Hunting: An integrated biobehavior system and its evolutionary importance. In R. B. Lee & I. DeVore (Eds.), Man the hunter (pp. 304-320). Chicago: Aldine.
ADHD, Hunting And Evolution: “Just So” Stories, Sam Goldstein, Ph.D. and Russell A. Barkley,
Shane, S. & Venkataraman, S. (2000). The promise of entrepreneurship as a field of research. Academy of Management Review, 25(1), 217-226. Psychiatry, 36(9),1222-1227.
Kolvereid, L. (1996). Organizational employment versus self-employment: Reasons for career choice intentions. Entrepreneurship Theory and Practice, 20(3), 23-31.
Gerber, P. (2001). Employment of adults with learning disabilities and AD/HD: Reasons for success and implications for resilience. The AD/HD Report, 9(4), 1-5.
Amabile, T.M., Conti, R., Coon, H., Lazenby, J., & Herron, M. (1996). Assessing the work environment for creativity. Academy of Management Journal, 39, 1154-84.
